כמעט כל נושא וכל רגע חשובים בחיינו הפרטיים והלאומיים הפכו בשנים האלה לשיר של אריאל הורוביץ:
ב 1998 הוא היה שם עם המנון מחאת המילואימניקים "סיגל נחמיאס" ועם השיר המושמע ביותר ברדיו באותה שנה "יאללה ביי". ב 2000 הוא כתב והלחין לנו את שיר השנה "האהבה מתה", שביצעה אשתו הזמרת תמר גלעדי וב 2001 התאהבנו יחד איתו ב"רנה".
בתקופת ההתנתקות, כשהוויכוח בינינו התלהט הוא שתל "קוקוס" באלבומה של חווה אלברשטיין כדי שנרגע בצל.
כבר בעופרת יצוקה הוא הרגיש שהמילואימניקים הם "רקפות בין הסלעים" ובצוק איתן הוא הלך עם "עשרים אלף איש" אחרי ארונו של החייל הבודד שון כרמלי ומאז ה-7 באוקטובר קיבלנו ממנו את ״אני מאמין״ ואת ״מין אליפלט״.

מאחורי צליל הרוק האופייני לדורו וההומור הציני שלו, מחביא הורוביץ את העובדה שהוא קודם כל ממשיך דרכה של אימו נעמי שמר – וכשהוא עוצר לרגע ומסכם מעל לשנות דור של יצירה, מתגלה בפנינו משורר ארץ ישראלי בן זמננו, ששר את הסיפור שלנו.
״הורוביץ הוא לא רק מוזיקאי נהדר, אלא מייצג בטקסטים שלו את הגישה הכי בריאה לחיים במדינה הזו…. כזו שלא מתעלמת מהמשבר… אבל עדיין רואה ומצביעה על נקודות היופי ועל העתיד הבהיר באופק…״ כליל חיון, מעריב

המופע הושק בפסטיבל החורף של היכל התרבות ת״א – פברואר 2026
אריאל הורוביץ: שירה, קלידים ובס
איסר טננבאום: תופים
אור אדרי: בס, גיטרה קלאסית, קלידים וקולות
נילי פינק: גיטרה וקולות

יזמות וניהול: דליה סוויסה

צילום יח"צ – שירי עציץ